חדר כושר כמטפורה לחיים 

אני מחובר לחדר כושר ארבע פעמים בשבוע, כי אחד הדברים החשובים לי בחיים הוא הערך של חיי בריאות וספורט.

אני לא מאמן כושר ולא מאמן לדיאטה, אבל הגעתי לתובנה שההתייחסות שלנו לחדר הכושר היא מעין עולם קטן בזעיר אנפין, ואנחנו מתנהלים שם בהתנהלות הרגילה שלנו בחיים.

גילוי מוקדם- סביבי מתאמנים אנשים שהם בבחינת פצצת זמן מהלכת. הם לא עשו בדיקות תקופתיות, הם לא עשו ארגומטריה במאמץ, אין להם מושג איך נראית הסתימה בעורקים שלהם, ואין להם מושג לאיזה לחץ דם הם מגיעים במאמץ ומה קורה ללב שלהם ברגעים אלה. הם מתנהלים תחת האמירה,  אני לא רוצה לדעת, אני מעדיף שלא לדעת, כשזה יפרוץ זה יפרוץ ואז לא תהיה לי ברירה ואטפל בזה,

אני לא רופא ולא בן של רופא - אבל ממוגרפיה פעם בשנתיים יכולה להיות ההבדל בין גילוי מוקדם לבין גידול בלתי ניתן לשליטה.

כך חלקנו  מנהלים גם את החיים ומטפלים רק במה שפרץ- והפך להיות דחוף ביותר עד קריטי. אפשר היה לטפל בכך כשעוד היה מדובר בענין חשוב בטרם הפך לדחוף, עלה פי כמה, הפסדנו ימי עבודה ואנרגיות.

דחיינות- כמה פעמים חשבנו לעצמנו,שאין לנו חשק כוח או מוטיבציה להתלבש עכשיו וללכת להזיע כמו ...כשאפשר לשכב לנוח, לשבת בבית קפה או סתם להדליק מזגן לשתות משהו ולכתוב סטטוס מלוייקק במיוחד בפייסבוק,

כך גם ביום יום, אנחנו דוחים כל מה שקשה, לא נעים לנו, ארוך, מתיש,למחר.

ביום המחרת, זה כבר לא מחר, כי זה היום, ולכן המילה מחר ממשיכה לשמש אותנו.

משברים - כשאתה חש משבר מתקרב במהלך האימון, אתה מחליף מכשיר או מוריד את עצימות האימון, מתחבר לאוזניות ,למוזיקה באייפוד, אייפון, סמסונג גלקסי , מה שעושה לך את זה, מנסה להסיח את דעתך ולהגיע לסיום האימון. הגעת לסיום האימון, האנדורפינים מתפרצים ומביאים אותך להיי ואתה מרגיש את זריקת המרץ, הסיפוק וההרגשה שאתה כלל לא עייף ומסוגל עכשיו לעשות כל מה שיעלה על דעתך.

מסביבי ישנם אנשים שבבוא המשברון הם מפסיקים את האימון אורזים ויוצאים. זה לא בשבילם היום.

כך גם בחיים האמיתיים, המשבר מתקרב וחלקנו יישברו מיד, וינטשו את הכיוון שבו בחרו מיד עם הופעת סימני הקושי הראשונים.